התנדבות בתיכון עירוני י"א 

יום אחד, החלטה אחת – והתחלה של מסע ארוך זה היה אחד מאותם ימים שנחרטים בזיכרון. אני וחבריי מלשכת "אור" החלטנו לקחת על עצמנו אתגר ששידר אליי התאמה מושלמת—כמעט כאילו נכתב בדיוק עבורי. התנדבות עם נערים בעלי קשיים בקשב וריכוז, חלקם מטופלים בריטלין. עולם שלא היה זר לי, אבל כזה שהיה לי מה ללמוד עליו. והאמת? למדתי הרבה—על ההשפעות, היתרונות וגם החסרונות . עברנו שנה של הכשרה, אינטנסיבית ורצינית. לא הייתה זו הכנה טכנית בלבד, אלא בעיקר מסע להבנה: לא מדובר בתלמידים רגילים. דרושה סבלנות, נכונות להקשבה ושיחות נפש עמוקות, כחלק מ- 105 הדקות שהוקצו לנו להעביר שיעור בתחום שיש לנו בו ידע וניסיו ן . המפגש הראשון היה עם הנהלת בית הספר. הרגשתי מיד את ההכנה הקפדנית, את הנכונות לקבל אותנו כצוות תגבור, ואת הפירגון האמיתי. כבר מראש הקצו לנו חדרים מסודרים ללימוד, הנפיקו תווי חניה—פרטים קטנים שמלמדים על ההשקעה . ואז הגיע המפגש הבא, עם תלמידי שכבתו של תומר גביש. נכנסנו לחדרים, כל מורה עם תלמידיו, כל תלמיד יודע בדיוק איפה הוא אמור להיות ואיתו מי. הייתה שם תחושת סדר, אבל גם חשיפה אישית—חלק מהתלמידים שיתפו ולחלק לקח זמן להיפתח . לא אשקר—רמת הידע הפתיעה אותי לרעה. אבל דווקא זה היה עבורי דרייב. רציתי להשקיע יותר, לפתוח להם דלת אמיתית לציונים טובים שיאפשרו להם לסיים את התיכון בגאווה. לא פשוט, במיוחד כשהתגלו פערים גדולים בין התלמידים עצמם—בעיה שלא נלקחה בחשבון במיון הראשונ י . לא אכנס לכל שיטות הלימוד והשיחות האישיות שהיו לי לאורך השנים, אבל אומר זאת: הסיפוק מהדרך היה גדול לאין ערוך מהקשיים. תלמידים שהתחילו ממקום נמוך הפכו למצטיינים. היו גם מקרים מורכבים, אבל כ ן—נשמר הקשר אפילו לאחר שעות הלימו ד . וכמובן, אין סיפור כזה בלי אזכור תודה והערכה להנהלת בית הספר הקודמת— בראשותו של דרור איסרוב ולצידו סגנו ומנהל השכבה תומר גביש, שבחלוף הזמן הפך בעצמו למנהל ושכבר אז התרשמתי מחריצותו ומזמנו הרב שהקדיש לתלמידיו וכמובן לנציגי המתנדבים בעבר ובהווה, מנו ויהושע שהשקיעו ומשקיעם מזמנם ושעשו ועושים עבודתם נאמנה. בסופו של דבר, היה זה החיבור בין האווירה, האנשים והמקום שהפך את ההחלטה ללמד שוב ושוב, גם ברגעים הקשים, לא רק לאפשרית—אלא לרצוי ה .